וואי אני כל כך מבינה אותך, יש תחושת כישלון כלשהי, מין הרגשה של מה לא בסדר אצלי.. אבל מהר מאוד את אומרת לעצמך, תודה לאל שהילד שלי ואני בריאים לא משנה באיזה דרך. בעזרת השם הלידה הבאה תיהיה חוויה מתקנת. אני בהריון ראשון ילדתי בקיסרי חירום והלידה השנייה וגנילי כך שתאמיני בעצמך שלא נחרץ גורלך להריונות הבאים והכל פתוח ובסופו של דבר הכי הכי חשוב זה הבריאות שלך ושל הילד.

הסתובבתי ככה שנה אחרי הלידה, ואז הילד גדל והבנתי שזה באמת לא משנה באיזה צורה הוא נולד הרבה יותר עקרוני איך אני מגדלת אותו. הצלקת די נעלמה, ועכשיו אני בהריון שני ורואה את כל הבנות שילדו ״ רגיל״ מגיעות גם הן לקיסרי או כל אחת סוחבת טראומות משל עצמה. לא פגשתי אחת שאמרה שהיא מרוצה מהלידות שלה ולעומת מה שחלק מהן חוו אצלי היה פיקניק. זה שם דברים בפרספקטיבה אחרת

מסכימה עם הודני וגם עם יאנה מזה משנה איך

אני דיברתי הרבה עם בעלי על ההרגשה הזאת. לדעתי פשוט בחודשים הראשונים אחרי הלידה זה אחד הדברים הבודדים שיש שמגדיר את האמהות שלך ( אוי כמה זה לא נכון) אחר כך מגיעים עוד הרבה דברים אחרים. אבל כמה רגשות אשמה סוחבים בגלל זה