28+5 והיום רשמית התחלתי להרגיש את הכבדות של ההריון , קשה לי לנשום ולא נוח לי בשום פוזה על הספה או במיטה ישר חושבת שנחנקת 😫 תודה גדולה לאלוהים חיכיתי לזה 6 שנים מה הקושי הכי גדול שלכן בהריון?

(סליחה מראש שארוך, לא חייבות לקרוא) אני חודש לפני לידה, חולה, חלשה, כמעט לא אוכלת והקיבה שלי ריקה, לא מצליחה לישון בלילה, עם צרבות וקושי נשימה – ובעלי לא באמת פה בשבילי. בעבודה, כשהוא שואל איך אני או איך התינוק – זה רובוטי, אין אכפתיות אמיתית. כשהוא עם חברים בכלל לא מדבר איתי, אפילו לא הודעה קטנה, יכול לצאת מבוקר עד הערב בלי להתעניין בכלל. הוא הבטיח לבוא איתי לאולטרסאונד מחר, אחרי הרבה זמן שלא ראה את התינוק, אבל אז אמר שהוא לא מרגיש טוב, חלש, לא יכול… אבל כמה שעות אחרי הרופא הוא נוסע עם חברים לאילת למסיבה של שלושה ימים – בלי שום בעיה. כאילו פה הוא לא שוכח, פה הוא לא חולה, זה יותר חשוב לו. אני מרגישה שהוא שוכח אותי לגמרי, לא בודק מה איתי או עם התינוק, רק נותן סימן וי. בבית, פעם אחת שואל אם אני בסדר ואז הולך לטלפון, משחק במחשב, ואחר כך בלילה בא ואומר שנראה סרט – וכששוכבים במיטה הוא נרדם, ואני לבד, פגועה. כתבתי לו היום בצהריים שקשה לי מאוד בהיריון ושהתאכזבתי ממנו. לא באתי ואמרתי “אתה ואתה” כי זה הכי גרוע, אבל עשיתי לו שיקוף מלא: אמרתי שהורדתי ציפיות, שאני לא אצפה ממנו שיהיה שם בשבילי, ושיראה לבד מה זה עושה לי. הוא יצטרך להבין – רגעי האמת יגיעו, והוא יצטרך לבחור מה באמת חשוב: התינוק שלי ואני, או החברים שלו. אחר כך עזבתי את הטלפון בצד, הייתי עם חום גבוה וקרסתי ונרדמתי, פשוט עם הדמעות. כשהקמתי, הוא היה בבית, בלילה. הוא היה ממש יבש, שאל מה קורה, איך אני – ואני אמרתי לו למה הוא קר אליי, והוא אמר “למה לא קראת מה שכתבתי?”. הוא ידע שאני לא מרגישה טוב ורואים עליי שאני ממש חלשה, אבל ענה לי בקרירות שאף אחד לא צריך כזו. שאלתי אותו אם הוא רעב, הוא אמר שאכל. שאל אם אני רעבה – אמרתי שכן – הוא אמר “אני רוצה שתצבעי לי שיער עכשיו”. הבנתי שהוא הולך למסיבה מחר, ובשביל זה יש לו כוח לנסוע 6 שעות, אבל 10 דקות לרופא קשה לו. ועכשיו, בשתיים בלילה, הוא חולה ומנוזל, ועשיתי לו נעים – מסאז’, תה חם – אפילו לא אמר תודה, פשוט הלך לישון. אמרתי לו שאני מסוחררת והוא לא שמע אותי. למרות הכל ניסיתי לשנות גישה ולעזור לו, שלא יוכל להגיד שאני לא דואגת אפילו בלילה. אני פשוט מותשת נפשית וגופנית. אני תמיד זו שמנסה, שמדאגת, שלא משנה כמה אני אעשה או אבכה – הוא תמיד בוחר בעצמו. זה כואב לי מאוד, אני מרגישה לבד גם כשהוא בבית. אני כבר לא יודעת כלום, מרגישה שאיבדתי את עצמי, את הרגשות אליו, את הכל – כואב לי רק על הילד.