לא אוהבת את בעלי. זהו אמרתי את זה. זה לא חוסר בריגושים, זה לא זמני, זה לא כלום. מאז שהתחתנו כבר אני לא אוהבת אותו. אני בחורה צעירה כל החיים לפניי. עוד לא באמצע העשור השני לחיי. עברתי מעט מערכות יחסים רציניות לפניו ובאיזה שהוא שלב האהבה כבתה כלפי כולם. ולא, לא מדברת על התאהבות. אהבה. אני אוהבת את בעלי כבן אדם, כאבא, וזהו. שם זה נגמר. לא ממש אכפת לי ומרגש אותי שהוא יחזור הביתה בסוף יום, לשתף איתו מה עובר עליי, לשמוע מה עובר עליו, האמת שלא ממש אכפת לי מה הוא עושה. אין רגש. מרגישה עמוק בתוך תוכי שדי התפשרתי ועוד לא מצאתי את האחד שבאמת מתאים לי. ובבקשה אל תשפטו אותי ותגידו ״אז למה התחתנת?״ כי ראיתי בחור טוב, רציני, אולי אפילו אחד למיליון. בחור נאמן, איש עבודה, גבר של אישה אחת, גבר של בית, אבא מסור. אבל לא בשבילי. מה הייתן עושות?