סיפור הלידה שלי — הסיפור שאם לא הייתי עוברת בעצמי, כנראה שגם אני לא הייתי…

סיפור הלידה שלי — הסיפור שאם לא הייתי עוברת בעצמי, כנראה שגם אני לא הייתי מאמינה שהוא אמיתי 🤍 אני כותבת את זה בשביל כל אישה שנמצאת בהריון, מפחדת, נשברת מהכאבים, בטוחה שאין לה כוח יותר… שתדעי שלפעמים דווקא מהרגעים הכי קשים, הכי כואבים, הכי מפחידים — מגיע האושר הכי גדול בעולם. בלילה של ה־17.5 התחילו לי צירים. כאלה שלא הבנתי איך אישה בכלל מסוגלת להכיל בגוף שלה. כאבים שלא נותנים לנשום. וכל מה שניסיתי לעשות זה להמשיך לישון כי ידעתי שלמחרת בבוקר יש לי מוניטור ב־10:00 במרכז בריאות האישה בנתניה בגלל הרקע הלבבי שלי. בבוקר קמתי רגיל, נסעתי לבד לבדיקה, עשיתי מוניטור והכול היה נראה תקין. נכנסתי לרופאה הקבועה שלי, זו שכבר מכירה אותי כל כך טוב מכל המוניטורים שעשיתי. היא הסתכלה עליי, חייכה ואמרה לי: “המוניטור תקין לגמרי… אבל יש לך צירים.” היא ידעה שכבר משבוע 36+4 אני עם פתיחה 1.5 ומחיקה 70%, אז היא הציעה לבדוק אם משהו התקדם. עשינו אולטרסאונד שהיה תקין ואז היא בדקה פתיחה… ופתאום אמרה לי: “את בפתיחה 3.” אני הייתי בהלםםםםם. מבחינתי פתיחה 3 זה כבר “יאללההה חדר לידה”. שאלתי אותה מה עושים עכשיו והיא הסבירה לי שבגלל שזו לידה ראשונה זה עוד יכול לקחת זמן ועדיף למשוך בבית כמה שאפשר, אבל אם יש החמרה בצירים, ירידת מים או אפילו טיפת דם — ישר לבית חולים. יצאתי משם ב־12:07. התקשרתי לבעלי מהעבודה ושנינו פשוט היינו בשוק. חזרתי הביתה, סידרתי את הדברים האחרונים בתיק לידה, ניקיתי את הבית, התקלחתי, אכלתי… ואז בזמן שאני שוטפת כלים — הכול השתנה. בשעה 16:26 הצירים התחזקו ברמה שלא יכולתי לעמוד. הרגשתי שהגוף שלי מתפרק. בדיוק בשעה שבעלי תמיד חוזר מהעבודה. התקשרתי אליו והוא אמר לי: “עוד שתי דקות אני אצלך.” הוא הגיע, ראה אותי בקושי עומדת, ישר חיבק אותי, עזר לי להתקלח ולהתארגן, ותוך שניות גם הוא כבר היה מוכן. לקחנו את התיק ונסענו לבית חולים מאיר. בדרך עדכנתי את אמא שלי והיא מיד אמרה לי לא לדאוג ושהיא בדרך אלינו מהעבודה. הגענו למיון יולדות ב־16:50. השארנו את התיק באוטו, עשינו קבלה וקראו לי לאחות. שאלו אותי שאלות רגילות ואז עדכנתי אותם שיש לי אלרגיה מסכנת חיים לפיצוחים, אפילו מהריח אני יכולה לאבד הכרה. האחות נבהלה ואמרה לי לעדכן כל איש צוות שנכנס לחדר כי בחדרי לידה משתמשים בשמנים כמו שמן שקדים שיכולים לסכן אותי. עשיתי שוב מוניטור ואז רופא בדק אותי ואמר: “פתיחה 2, מחיקה 70%.” אני זוכרת שפשוט הסתכלתי עליו בהלם. איך ירדתי מ־3 ל־2?! והוא הסביר לי שבדיקות פתיחה זה אינדיבידואלי וכל רופא מרגיש אחרת לפי מבנה האצבעות שלו. “אחד יגיד 2, אחר יגיד 3. זה נורמלי.” השעות עברו. כל שעתיים בדקו אותי — ואין התקדמות. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאין מצב שאני חוזרת הביתה בלי להילחם על זה. לקחתי את בעלי והתחלנו לעלות ולרדת 6 קומות במדרגות במשך שעות. בין לבין עצרנו לאכול, לנשום, לנוח… אבל גם אז ההתקדמות הייתה איטית. בשעה 5 לפנות בוקר שחררו אותי הביתה עם פתיחה 2.5 ומחיקה 70%. חזרתי הביתה, התקלחתי ונחתי. ביום שני ב־10:00 בבוקר קמתי לשירותים… ואז ראיתי דם. נלחצתי בצורה שאי אפשר להסביר. הלב שלי פשוט נעצר. האם זו תחילת לידה? האם קרה משהו לעובר?! רצתי למיטה, הערתי את בעלי בצרחות ובדמעות. הוא אפילו לא חשב פעמיים. ישר קם, עזר לי להתארגן, מילאנו מים, לקחנו את התיק ונסענו שוב במהירות למאיר. הגענו למיון, עדכנתי שיש דימום שמתגבר. המוניטור היה תקין אבל לחץ הדם שלי היה בשמיים ואני עם יתר לחץ דם כרוני. בדקו פתיחה — עדיין 2.5. אבל המחיקה כבר הייתה 80%. ואז הרופאה הסתכלה עליי ואמרה: “עכשיו עולים לחדר לידה. לא מחכים.” בשעה 11:15 נכנסנו לחדר לידה. זה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי: “זהו… עוד כמה שעות והוא בידיים שלי.” לראות את הבגדים הקטנים, את העריסה, את המשקל שמוכן לו… הכול נהיה פתאום אמיתי. אמא שלי כבר הגיעה והרגיעה אותי. נתנו לי פיטוצין והכול היה תקין במשך שעות… עד שהתחילו האטות בדופק של העובר. הפסיקו את הפיטוצין, שינו לי תנוחות, ניסו לייצב הכול. בשעה 19:00 הרופאה בדקה אותי בזמן ציר והכאב היה בלתי נסבל. היא הציעה אפידורל. אבל בגלל שיש לי עקמת, המרדים כבר הסביר לי מראש שיש מצב שהאפידורל לא ישפיע בצורה מלאה. ניסיתי להחזיק מעמד. באמת שניסיתי. עד שב־21:30 פשוט צרחתי שאני רוצה אפידורל. אבל במקום דקירה אחת… עשו לי 5 דקירות.