שבוע 36 מכינה אוכל למקפיא תיגנתי 3 קילו בצל והפאתי בקוביות תחנתי קילו שום…

אני מרוסקת. המחשבות על משפחת ביבס ובמיוחד על אריאל המתוק שפני המלאך שלו לא יוצאות לי מהראש. אני תמיד בוכה על כל מקרה נוראי, אבל לא ככה. אני מרגישה שמאז הידיעה, כל המחשבות שלי סובבות סביב זה. התאהבתי בילדים הקטנים האלה כמו שאני אוהבת את הילדים שלי. אני מרגישה שלא באלי לחיות בעולם שבו הם לא חיים, לא באלי לחיות בעולם שיש אנשים שהצליחו לפגוע בילדים האלו שנראים כמו שני מלאכים קטנים. אני בהריון ובעלי כועס עליי שאני כל הזמן קוראת עליהם דברים, אומר שזה לא טוב לעובר. אבל אני לא מצליחה להפסיק אני מרגישה שזו המחויבות שלי לדעת, המחויבות שלי לזכור אותם ולראות את הסרטונים שלהם כשהם היו מאושרים. מה עושים? אני מרגישה שהתחושה הזו לעולם לא תעלם ממני, אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך הלאה. איך נרגעים? איך מצליחים להמשיך עם החיים אחרי שנה וחצי של תקווה שהתנפצה לרסיסים בצורה כזו אכזרית? יש עוד מישהי שמרגישה כמוני?

היי , מישהי שמבינה בדיני עבודה .. קיבלתי הודעה מהמעסיק שיוצאים לחלת לחודש החברה (בלי טפסים רק הודעה ) והבנתי שאי אפשר להוציא בהיריון לחל״ת .. השאלה אם אני שולחת הודעה שאסור זה מספיק ? והם יכולים להוריד לי מהשכר או מהימי חופש?יש לי רק 2 ימי חופש

שבוע 15+4 שקיפות וחלבון עוברי ראשון תקינים אתמול בסקירה מוקדמת נמצא מוקד אקוגני בחדר שמאל בלב האם יש ממה לחשוש או שזה שכיח?