� אני שבוע 36+3 ורוצה לשמוע מבנות שעברו משהו דומה. ההריון הזה מאוד לא פשוט…

� אני שבוע 36+3 ורוצה לשמוע מבנות שעברו משהו דומה. ההריון הזה מאוד לא פשוט בשבילי. אני כבר תקופה ארוכה עם צירים, קיצור צוואר, מחיקה ופתיחה, מעקבים כל יומיים, אישפוזים וביקורים חוזרים במיון בגלל חשש ללידה מוקדמת ומוניטורים. היו גם אשפוזים ומעקבים בעקבות האטות במוניטור, דופק מהיר של העובר, ופעמיים כמעט הגעתי להכנה לקיסרי עד שבסוף המצב התייצב. עברתי המון חוסר ודאות, לחץ, בדיקות ומעקבים, ואני מודה שאני כבר מאוד מותשת פיזית ונפשית. כרגע: • שבוע 36+3 • פתיחה 1.5–2 • מחיקה 70% • צוואר רך • צירים כבר תקופה • פקק רירי שיצא בכמות גדולה • מעקבים תכופים ובתי חולים הפכו כבר לשגרה. הרופאים כרגע לא מדברים על סכנה מיידית, אבל כן אושר לי זירוז עקב קושי ניכר בהמשך ההריון, אשפוזים חוזרים, המצב הכללי והחרדות שנוצרו לאורך הדרך. אני מודה בכנות — אני מאוד מתלבטת לגבי הזירוז עצמו. לא ממקום של “לא אכפת לי לחכות” או רצון “להוציא בכוח”, אלא כי אני כבר מרגישה עייפות, דאגה וייאוש מכל המסע הזה. בבית החולים לא מסכימים אם ההחלטה ליילוד אבל בגלל שפרופסור חתם על זה הם לא חולקים בדעתו אבל כן מרימים בגבה לפחות עליי שאני לא בסדר שאני רוצה להוציא אותו בכוח שאין סיכון רפואי אמיתי לחיים שלו שמצריך קיסרי כי זה פגות מאוחרת לטענתם וזה קצת גרם לי להרגיש אשמה ולשאול את עצמי אם אני מגזימה. אז באמת שואלת בלב פתוח 🙏 האם מישהי עשתה זירוז לא רק בגלל מצב חירום רפואי מיידי אלא גם בגלל קושי גדול, אשפוזים, מעקבים וחרדה שהצטברה לאורך ההריון? ואיך הרגשתן עם ההחלטה אחר כך? 💙