הביבי הזה חי על חלב, לא על אהבה — זה רק בונוס נלווה עכשיו. הוא יכול להיות רגוע,…

הביבי הזה חי על חלב, לא על אהבה — זה רק בונוס נלווה עכשיו. הוא יכול להיות רגוע, מחויך, מלא שלווה… עד שאמא עוברת לידו — ואז מתחילה אזעקה. פתאום האף עובד כמו כלב משטרה, מריח חלב מקומה אחרת בדירה. העיניים נפתחות, הראש מסתובב בבהלה: “רגע רגע… איפה החלב שלי נעלם לה?!” לא משנה שהוא אכל לפני רגע וחצי, מבחינתו הקיבה מתרוקנת בקצב מבצעי. הוא צורח כאילו ניתקו לו חמצן, כשבעצם אמא רק ניסתה להכין לעצמה טוסט קטן. להחזיק אותו בלי להביא חלב? חוצפה שאין כדוגמתה עכשיו. הוא מסתכל עלייך פגוע עד עמקי נשמתו: “גברת… אני מריח את החלב. למה הוא לא בתוך פי בדיוק ברגע זה?” ואם אמא מתרחקת שני צעדים למטבח, הוא נכנס ללחץ כאילו ננטש לנצח. הכול בסדר, כולם סביבו, אבא משחק איתו יפה — אבל הוא כזה: “די עם ההצגות, תחזירו לי את הבר פתוח קפה.” 😅